אינני מתרעמת על אוהבי האמת אלא על האמת עצמה. איזו הקלה או נחמה יש באמת בהשוואה לסיפור? איזו תועלת מביאה האמת בחצות הלילה, בחושך, כשהרוח שואגת בארובה כמו דוב מרוגז? כשהברקים מטילים צללים על הקיר והגשם נוקש על החלון בציפורניו הארוכות? לא. כשהפחד והקור מקפיאים אותך באכזריות במיטה כמו פסל, אין לצפות שהאמת האכזרית במערומיה תמהר לבוא לעזרתך. אז את זקוקה לנחמה הרכה והמלטפת של הסיפור. לביטחון המפייס והמערסל של השקר.

ישנם יותר דברים בשמיים ובארץ, הורציו, מכפי שחולמת הפילוסופיה שלך.

כבן לעם היהודי שחלם אלפי שנים לחזור לנחלת אבותיו, בן לעם שגלה מארצו בשואה, אני בן לעם שתמונת הילד עם הידיים המורמות בגטו ורשה חוזרת אליו בלילות. הכותל המערבי הוא לי מוקד געגועיו של העם היהודי, ואבני הכותל השותקות, שהיו המלט והדבק של עם ישראל לדורותיו, דיברו אלי באותם רגעים יפים ועצובים, מכל חלום ושיר.

אין בנמצא מידה טובה שהרכילות אינה יודעת לכלות.

גם אם תהיה טהור וצח כשלג לא תוכל להימלט מן הדיבה.

צריך לחשוב לפני שמדברים ולשקול לפני שמבצעים.

התנהג בחופשיות, אך לא בגסות.

רצה יותר בכתובת רעה על קברך אחרי מותך, משם רע בחייך.

הדברים כשלעצמם אינם טובים או רעים. הכל תלוי באופן שעליהם אנו חושבים.

הטל ספק בתנועתה של החמה, הטל ספק באמת כשקר, אך לעולם אל נא תטיל ספק באהבה.

איננו יכולים להמלט מן ההיסטוריה.

להיות או לא להיות. זו השאלה.