חס ושלום שאנו מבקשים רעתו של אדם, אלא צרות הרבה באות על המדינה ואין ספק בעיננו שרובן באות על-ידי שאנו מוציאים רוב ימינו בדרשות ואין אנו באים לידי מעשה. ואם אין בידינו להסיע לבו של הציבור מן הדרשנים הרי אנו מבקשים להסיע את הדרשנים מן הציבור, כדי שיהא ליבו של אדם פנוי להרהר בעצמו במה שהוא מוציא ימיו ושנותיו. ואלמלא לא נתייאשנו מן הנואמים והדרשנים היינו אומרים שאף הם ירוויחו מזה, שאם יתרגלו לישב ולידום לא ירגישו בעצמם ריקנות זו שמשמימה את לבם בין נאום לנאום.

מועטים הם האנשים שאינם מתאווים לנצחיות, כל שכן תופסי השלטון ונוהגי השררה, מפני שהכרתם האידיאלית מעורבבת בהרגשתם הפיסית, ואין הרגשתם הפיסית מספקת את הכרתם האידיאלית. ומאחר שהם דומים מעט או הרבה לאותם שכבר זכו לנצחיות, יש להם מקום להאמין מבחינה הגיונית שאף הם ראויים לנצחיות. אלא שהמושג הזה, כלומר נצחיות, אינו מושג ממושגי הגוף, גלל כן אין אדם נותן לבו לידע עד היכן נצחיות זו מגעת ומתי היא נפסקת, אם עם פסיקת הדופק או עם סתימת הגולל.

חביבים כינוסים שמתכנסים כאחד, שנואמים בהם נאומים, שבהם אדם יוצא ידי עשייה. יש שיודעים מראש כל שיאמר הנואם, ויש שאפילו לאחר שסיים את נאומו אין יודעים מה אמר. ויש שלא איכפת להם מה יאמר, ובלבד שמוציאים שתים-שלוש שעות של החיים הללו שניתנו לכליון והפסד.

האולם היה מלא מפה אל פה. לא נשתייר אדם בעיר שלא בא, שצרות רעות תקפו את המדינה ואין יודעים מה יעשו. ומאחר שמר שרייהולץ עמד לנאום נתקבצה כל העיר ובאה, שכן מנהגה של מדינה זו, אין עושים דבר אלא אם כן דנים עליו תחילה, ואין דנים אלא נואמים ודורשים. נאמו נאומים ודרשו הדרשה רואים בני המדינה את עצמם כאילו כבר עשו מעשה. אם הלכה אותה צרה מוטב, ואם לאו מוסיפין לה נאום. עד שבאה צרה קשה ממנה ומעמידין נואם אחר. אם בטלה הצרה מוטב ואם לאו וכו'.