כמה קטנוני הוא האדם וכמה נבזה כשנפגעת אחת מתשוקותיו הקטנות.

כל יום אנחנו מגלים באהובה איזה קסם חדש, איזו חמדת חושים שעדיין לא הכרנו.

אהבה זו טהורה כל כך עד שאין בה מקום לשום שותפות עם אחרים.

אילו שבילים בוחר לו הלב, ואילו תואנות הוא ממציא לעצמו כדי להגיע למחוז חפצו.

אותה שכחה של כל הדברים, שהיא תולדה של אהבה עזה.

כל יצור אנושי שאינו האשה שאתה אוהב נדמה מיותר בבריאה.

תהיתי אם יש גבולות לתשוקתו של האדם, שכן, גם כשהיא מתממשת מהר כל כך כמו תשוקתי שלי, תמיד היא שואפת לעוד דבר מה.