הגאווה מתחלקת לשני חלקים: האחד - גאוות האדם בגופו, והחלק השני - גאוות האדם במעלות החוכמה ובמעשיו.

ופעמים שהתירו חכמים לשקר, כגון לעשות שלום בין אדם לחברו (יבמות, סה, ב), וכן מותר לשבח הכלה לפני החתן שהיא נאה וחסודה ואף-על-פי שאינו כן (כתובות יז, א).

ויש לך לדעת, שכל אדם נמשך אחר סברותיו ואחר מידותיו: העצל יעשה כל סברותיו אחר העצלות, וכן הכעסן אחר כעסו, וכן הגאה אחר גאוותו, וכן כל המידות שבארנו לפי המידה שיש בו הוא עושה: הפזרן - אחר הפזרנות, הצייקן - אחר הצייקנות, האוהב - לפי אהבתו, השונא - לפי שנאתו. לפיכך אדם שהוא רוצה להיות איש האלוהים אמיתי, צריך להסיר תחילה ממנו כל המידות הגרועות, כדי שלא תמשכהו המידה שיש בו לפי ענינה, ואז יוכל להשיג האמת.

יש מפולפל ועושה סברות לקיים השקר עד שנראה שהוא אמת, אבל החכם מבין כל אחד להבדיל בין השקר ובין האמת. וזה דבר ידוע לכל, שהשקר והאמת תכופים בלב אחד. יש אדם מזויף, אפילו שיודע בוודאי שהדבר שקר הוא נמשך אחריו, כל-שכן כשיש ראיות לצדדים לשקר, שדומה להיות אמת, שבוודאי ימשך אחר שקרו. אבל יש אדם אמתי, ולא יעשה שקר אלא כשיש סברות לו לשקר, אז הוא נמשך אחר השקר. והחכם יכחיש הסברות של שקר בחכמתו.

דע, כי כאשר ישקול האדם כסף וזהב במאזניים, ויבחין בין קל לכבד; כך ישקול האדם החכם במאזניים להבדיל השקר והאמת.

לכך נבראו לאדם שתי עינים ושתי אזניים ושני נחיריים ופה אחד לומר, שימעט בדיבורו.