ישנן ציפורים שלא אמורות להיות כלואות, זה הכל. הנוצות שלהן ססגוניות מדי, השירה שלהן מתוקה ופראית מדי. אז אתה מניח להן לעוף...

אתה כן הופך ממוסד. כשאתה לוקח מאדם את החופש שלו ומלמד אותו לחיות בתא, נראה שהוא מאבד את היכולת לחשוב במימדים. הוא כמו הארנב שהזכרתי, קפוא מול אורות הפנס של המשאית המתקרבת, שעתידה לקטול אותו. לעיתים קרובות מאוד עבריין שזה עתה שוחרר ינסה להוציא לפועל איזה פשע טיפשי, בלי שבריר של סיכוי להצליח... ומדוע? כי זה יחזיר אותו פנימה. חזרה למקום בו הוא מבין איך הדברים עובדים.

"לאמיתו של דבר, יש רק שני סוגי אנשים בעולם בכל הקשור לצרות," אנדי אמר, בעודו מסוכך על גפרור עם כפות ידיו ומדליק לעצמו סיגריה. "נניח שהיה בית אחד - גדוש ציורים ופסלים נדירים, ועתיקות מובחרות, רד. ונניח שבעל הבית הזה היה שומע על הוריקן אימתני שמתקרב היישר אליו. אחד משני סוגי האנשים האלה היה פשוט מקווה לטוב ביותר. ההוריקן ישנה כיוון, הוא היה אומר לעצמו. אף הוריקן ישר בדעתו לא יעז למחוק את כל הרמברנטים האלה, את שני הסוסים של דֶגַה, את ציורי הג'קסון פולוק והפול קלי שלי. יתרה מזאת, אלוהים לא יתיר את זה. ואם הנורא מכל קורה, הם גם ככה מבוטחים. זה סוג אחד של האנשים. הסוג השני היה מניח שההוריקן יחצה את הבית לשניים. אם החזאי היה מודיע פתאום שההוריקן שינה מסלול, האיש הזה היה מניח שהוא ישנה אותו שוב, חזרה, כדי להחריב עד עפר את הבית שלו. האיש השני יודע שלקוות לטוב ביותר זה לא נורא; כל עוד אתה מוכן לגרוע מכל."

ואז חשבתי על אנדי דופריין נוסע דרומה במכונית שלו עצמו, לבוש בחליפה נאה, ופשוט הייתי חייב לצחוק. העברתי חמישה-עשר יום בבידוד בקלי קלות; אולי כי חלק ממני היה עם אנדי דופריין. אנדי דופריין - האיש ששחה בחרא, ויצא נקי בצד השני. אנדי דופריין, בדרך לאוקיינוס השקט.