איננו מפלים בין אדם לאדם. איננו שואלים מהי דתו של אדם, ובן איזה גזע הוא. עליו להיות אדם ובכך אנו אומרים די.

דגל מה זה? כלונס ומטלית אריג, לא אדוני! דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים בני אדם לאשר רוצים ואפילו לארץ היעודה. למען דגל הם חיים ומתים. זהו הדבר היחיד אשר למענו הם מוכנים למות בהמוניהם, אם מחנכים אותם לכך.

[על התקופה הסמוכה למלחמת ששת-הימים:] צריך היה לפתור שתי בעיות - ההחלטה לפעול או לא לפעול, ומי ישא באחריות להחלטה זו. מורת הרוח גאתה במדינה ובצבא, לא משום שהממשלה לא החליטה לצאת למלחמה - אלא משום שלא גיבשה כל החלטה שהיא.

העולם פשוט למדי בעיני המלכים הרואים את כל בני-האדם כנתינים הכפופים להם.

כך דרכם של בעלי גאווה, שאינם מטים אוזן אלא לדברי שבח.

אל תניחי לעולם למישהו לשלול ממך את הזכות לשלמות. אור היום נועד למוח ולחושי הגוף, החשכה נועדה ללב ולחושי הנפש.

היהדות הוכיחה שהאינטלקט הוא הנשק הטוב ביותר הקיים בהיסטוריה... מחובתנו, אנו היהודים, להציע לעולם את ניסיוננו העצוב בן אלפי השנים, ותוך נאמנות למסורת המוסרית של אבותינו - להיות חיילים במאבק על השלום, שכם אחד עם הכוחות הנעלים ביותר בכל החוגים התרבותיים והדתיים.

פעם חשבתי שכתיבה מול המחשב מורידה מהערך. יש משהו בפיזיות, במגע העט עם הנייר, לראות את המחיקות, את הנחשים העקלקלים שהולכים שוליים, שאפשר להבחין בתיקונים בכתב, שקסם לי. ואז התרגלתי למחשב. גיליתי שיש לזה כמה יתרונות. אין צורך להעתיק כל דבר שש פעמים, וכל טעות אפשר תכף לתקן.

נוסטלגיה היא התרפקות על העבר, כשם שהתקווה היא התרפקות על העתיד.

"אתה מבין!" צעק, וכמו נתמלא פתאום חימה. "אתה מבין, ולפיכך לעולם לא תהיה לך מנוחה. אילו לא היית מבין, אפשר יכולת להיות מאושר! מה בעצם חסר לך? אתה צעיר, יש לך כסף, אתה בריא, אתה בחור טוב. אינך חסר דבר, חזיז ורעם! לא כלום! חוץ לדבר אחד - טירוף! שמץ טירוף! וכשדבר זה חסר, אדון, מה טעם..."

"לא אינך חפשי", אמר. "החבל שאתה קשור אליו, אפשר ארוך הוא יותר מן החבל של בני-אדם אחרים. אך זה הכל, ותו לא. אתה קשור בחבל ארוך יותר, אדון. אתה בא והולך, ואתה מדמה בנפשך שאתה חפשי, אבל הרי מעולם לא ניתקת את החבל שאתה קשור בו. וכשאין אדם מנתק את החבל..."

"עוד יבוא יום ואנתקו!" אמרתי בהתרסה, משום שדבריו של זורבה פגעו בפצע פתוח שבלבי והכאיבו לי.

התבוננתי בזורבה, שסובב את צווארו כעוף-טרף ושתה בדממה. התבוננתי בו והירהרתי בלבי, עד מה מופלאה ומביכה היא תעלומת חיינו. בני-אדם נפגשים, ושוב הם נפרדים, כעלים הנידפים ברוח. עיניך מתאמצות לשווא לשמור על מראה הפנים, הגוף והתנועות של האיש אשר אהבת. תחלופנה שנים מעטות ושוב לא תוכל להיזכר אם היו כחולות או שחורות.

האדם ביש-המזל הקים לו מחיצה, שלדעתו אין לעבור אותה, מסביב לישותו העלובה והפעוטה. בתוכה הוא מבקש לעצמו מפלט ומנסה להביא מעט סדר ובטחה לחייו. מעט אושר. הכל צריך להתנהל בשביל הנדוש, בשגרה המקודשת, ולהתאים לכללים פשוטים ובטוחים. בתחומי מחיצה מסוגרת זו, כשהוא מבוצר בפני ההתקפות האיומות של הבלתי-ידוע מתנהלות ודאויותיו הקטנטנות בזחילה, בלתי-נפגעות כמרבי-רגליים. יש רק אויב אחד ויחיד, אכזרי ואיום, השנוא כמוות והמטיל פחד מוות, הלא הוא - הוודאות הגדולה.

כשהכל מתגלגל בכי-רע, מה רב הוא הגיל לבחון את נפשך ולגלות את כוח-הסבל והאומץ שלה! אויב כל-יכול הסמוי מן העין - יש קוראים לו אלוהים, יש קוראים לו שטן - דומה כאילו מסתער הוא עלינו להשמידנו; אבל אין אנו נשמדים. מדי פעם בפעם כשאנו בני-האדם, יוצאים כמנצחים, אף-על-פי שלכאורה הננו מובסים כליל, הרינו חשים גיל וגאווה בל-יתוארו. השלווה החיצונית נהפכת לאושר עליון בל-יעורער.