אף פעם אל תאהב דבר פראי, מר בל. זו הייתה הטעות של דוק. הוא תמיד נהג לגרור הביתה דברים פראיים. נץ עם כנף שבורה. פעם היה זה שונר מבוגר עם רגל שבורה. אבל אתה לא יכול לתת את לבך לדבר פראי: ככל שתתן יותר, כך הוא יתחזק יותר, עד שיהיה חזק מספיק כדי לברוח אל היער, או לעוף אל פסגת עץ. ואחר כך יעוף אל עץ גבוה יותר, ואז אל השמיים. זה יהיה סופך, מר בל, אם תאפשר לעצמך לאהוב דבר פראי - בסופו של דבר תיוותר עם עיניים נשואות לשמיים.

ישנן ציפורים שלא אמורות להיות כלואות, זה הכל. הנוצות שלהן ססגוניות מדי, השירה שלהן מתוקה ופראית מדי. אז אתה מניח להן לעוף...

אתה כן הופך ממוסד. כשאתה לוקח מאדם את החופש שלו ומלמד אותו לחיות בתא, נראה שהוא מאבד את היכולת לחשוב במימדים. הוא כמו הארנב שהזכרתי, קפוא מול אורות הפנס של המשאית המתקרבת, שעתידה לקטול אותו. לעיתים קרובות מאוד עבריין שזה עתה שוחרר ינסה להוציא לפועל איזה פשע טיפשי, בלי שבריר של סיכוי להצליח... ומדוע? כי זה יחזיר אותו פנימה. חזרה למקום בו הוא מבין איך הדברים עובדים.

"לאמיתו של דבר, יש רק שני סוגי אנשים בעולם בכל הקשור לצרות," אנדי אמר, בעודו מסוכך על גפרור עם כפות ידיו ומדליק לעצמו סיגריה. "נניח שהיה בית אחד - גדוש ציורים ופסלים נדירים, ועתיקות מובחרות, רד. ונניח שבעל הבית הזה היה שומע על הוריקן אימתני שמתקרב היישר אליו. אחד משני סוגי האנשים האלה היה פשוט מקווה לטוב ביותר. ההוריקן ישנה כיוון, הוא היה אומר לעצמו. אף הוריקן ישר בדעתו לא יעז למחוק את כל הרמברנטים האלה, את שני הסוסים של דֶגַה, את ציורי הג'קסון פולוק והפול קלי שלי. יתרה מזאת, אלוהים לא יתיר את זה. ואם הנורא מכל קורה, הם גם ככה מבוטחים. זה סוג אחד של האנשים. הסוג השני היה מניח שההוריקן יחצה את הבית לשניים. אם החזאי היה מודיע פתאום שההוריקן שינה מסלול, האיש הזה היה מניח שהוא ישנה אותו שוב, חזרה, כדי להחריב עד עפר את הבית שלו. האיש השני יודע שלקוות לטוב ביותר זה לא נורא; כל עוד אתה מוכן לגרוע מכל."

ואז חשבתי על אנדי דופריין נוסע דרומה במכונית שלו עצמו, לבוש בחליפה נאה, ופשוט הייתי חייב לצחוק. העברתי חמישה-עשר יום בבידוד בקלי קלות; אולי כי חלק ממני היה עם אנדי דופריין. אנדי דופריין - האיש ששחה בחרא, ויצא נקי בצד השני. אנדי דופריין, בדרך לאוקיינוס השקט.

יום אחד הראו לו במנזר אחר גולגולת ילד בתוך תיבת-זהב: "של הקדוש קיריקו היא," אמר לו הנזיר המחזיק במפתחות חדר-הגנזים; כעבור כמה ימים הראו לו במנזר אחר עוד גולגולת גדולה מן הראשונה. "של הקדוש קיריקו היא," נאמר לו. פאפא יאנארוס לא התאפק: "הרי שלשום הראו לי גולגולת אחרת של אותו קדוש!" - "אם כן," השיב לו הנזיר, "ההיא של הקדוש בהיותו צעיר!"

"כוח רב," הירהר פאפא יאנארוס בלכתו, "כוח רב צפון בנשמת האדם; היא נוטלת פיסת-בד ועושה אותה לדגל!"

פאפא יאנארוס מחה את עיניו בהתמרמרות. הביט סביבו פן ראה אותו מישהו בקלקלתו. התאפק; אולם הנעימה הזאת, שנים כה רבות לאחר ששמעה, עדיין הוספיה לקרוע את לבו. כאילו הוסרה הקליפה הדקה העוטפת את התוך של בני-האדם, הקליפה העשויה דאגות יום-יום ופשרות פחדניות, והנעימה העצורה התפרצה משוחררת, ללא רסן. כל הנוראות שחשש פאפא יאנארוס כי הן נמצאות בתוך תוכו ולא העז לחשוף אותן לאויר העולם, שוחררו על-ידי הנעימה הזאת, ופאפא יאנארוס הביט מזועזע במה שנגלה לו בקרבו ובקרב העולם.

"אל אלוהים", מילמל והצטלב, "אילו שערים נפתחים לפנינו בחלומות, אילו כנפים! אלוהים, אם כותב אתה בספריך גם את חלומותינו, אזי אבדנו!"

איזהו חופשי? כל שאינו ירא את המוות.

אף על פי כן רחשתי לו כבוד, ולא הסברתי לעצמי את הרגש הזה; רגש של כבוד ופחד וחמלה. הוא היה אמיץ, ישר, עני, האמין במאבקו, היה מוכן להקריב את עצמו בכל רגע למען יוון. בפלוגתו אין לך בטחון שלא תיהרג, אך מובטח לך שלא תיכלם. הקצין שלנו הוא מן האנשים הנדירים כל-כך בשפל המוסרי של ימינו, שמעל לטובת עצמם ולאושרם הם מעמידים רעיון; ייתכן שהרעיון צודק, ייתכן שהוא מוטעה; אבל הם מקריבים חייהם למענו.

"אני נלחמת לחירות, אני בת-חורין ועושה כרצוני!"

"חירות פירושה לפעול לפי רעיון; לא לעשות כרצונך."

"במה דברים אמורים - בגברים; אבל אני אשה; כשאני רואה גברים עולה בדעתי דבר אחד בלבד: לבחור מישהו מביניהם."

"אינני יודע מה פירוש אלוהים, כומר," אמר לו. "אבל אני יודע שאינני אלא נפח גס, בור ושוטה. ובכל זאת אילו הייתי אני בורא את העולם, היה העולם טוב יותר."

קשה, קשה לנשמה להיעקר מן המים והאדמה המוכרים לה.