רציתי לומר לך עד כמה אני מתגעגעת... כמה חסר לי החיוך שלך, הצחוק שמנצנץ בעיניים ומדליק לי משואה בים אפל וקריר... המילים היפות שתמיד ידעת לומר בזמן ובמקום המתאים... השתיקה השליווה שליוותה את רגעינו היפים והכמוסים ביותר... רציתי לומר לך כל זאת ועוד... אך שתקתי, אז, ועכשיו כבר מאוחר מידי... אינך כאן עימי, איני חשה את מבטך מלטף את פניי, איני חשה את זרעותיך מגוננות סביבי... רק זיכרון מעורפל מעיניך השארת לי...

רציתי לומר כמה אני אוהבת, כמה חסר לי החיוך על שפתיך, כמה חסרות לי ידייך החובקות באהבה... רציתי לומר לך כל כך הרבה דברים, אבל לפני שהספקתי לומר מילה פרשת כנפיים ועפת רחוק על כנפי רוח חד-סיטרית... אני יודעת שאתה שומע, אבל קשה לי שאיני יכולה לשמוע אותך! היית חבר ותיק, קרוב, אהבתך הייתה לי כמשואה בלילות אפלים, כמטריה בימים גשומים... לנצח אוהב אותך אהובי, אפילו שתשובתך היא איוושת הרוח בין העצים...

הגלים בים מתחזקים,
באותם לילות חסרי כוכבים,
וסירה עורגת שם לחוף,
לא תתייאש עד שתגיע בסוף.
רוח איתנה נושפת בעורפה,
והחוף הוא המפלט היחיד שלה.

כל זה כרגע בליבי מתרחש,
אני הסירה בים הגועש,
ואתה, אהובי - החוף.

לפעמים אנשים חמודים שמחים ואוהבים, לעצמם ולאחרים,
ולפעמים אנשים כועסים עצובים ועצבניים,
לבני אדם יש לפעמים רגעים,
שבלי לחשוב - הם עושים,
ואחר כך הם נורא נורא מצטערים,
וזה לא משום שלא נעים, או שחבל לפגוע באחרים,
אלא כי הם פשוט אוהבים...