חזרת: אמיתות מרות אך בלתי-נמנעות | ציטוטים

גניבה היא פשע, כמובן, ודבר מאוד לא מנומס. אולם כמו רוב הדברים הלא-מנומנסים - תחת נסיבות מסוימות זה בסדר. זה לא בסדר, לדוגמא, אם אתה נמצא במוזיאון ומחליט שציור מסוים ייראה טוב יותר בסלון שלך, אז אתה פשוט תולש אותו מהקיר ולוקח אותו. אבל, אם אתה מאוד, מאוד רעב, ואין לך שום דרך להרוויח כסף, זה לא נורא כל כך לתלוש את הציור מהקיר, לקחת אותו הביתה, ולאכול אותו.

ישנם זמנים בהם צריך להישאר במקום, ולהמתין שהדבר שאתה רוצה יבוא אליך, וישנם זמנים בהם צריך לצאת אל העולם ולמצוא אותו בעצמך.

כולם, בשלב מסוים בחיים, מתעוררים באמצע הלילה עם ההרגשה שהם לבד בעולם, ושאף אחד לא אוהב אותם ואף אחד גם לא יאהב, ושלעולם לא יוכלו לישון שנת ישרים שוב ושהם ימשיכו להעביר את החיים תוך שיטוט מעורפל בתוך נוף חסר אהבה, מקווים נואשות שהנסיבות ישתפרו, אך חושדים, בלב-ליבם, שישארו בלתי-נאהבים לעד. הדבר הטוב ביותר לעשות בנסיבות כאלה הוא להעיר מישהו אחר, כדי שגם הם ירגישו כך.

כל אחד צריך להכיר קסם קלפים אחד, לדעת לספר שתי בדיחות, ולדקלם שלושה שירים, למקרה שיום אחד ימצא את עצמו תקוע במעלית.

ספריה טובה לעולם לא תהיה מסודרת מדי, או מאובקת מדי, כי בכל רגע נתון יימצא בה מישהו, מוריד ספרים מן המדפים ונשאר לקרוא עמוק אל תוך הלילה.

אם תנין היה נושך את היד השמאלית של אופטימיסט, יכול להיות שהוא היה אומר בקול נעים ורווי-תקווה, "זה לא נורא כל כך. לפחות אף אחד לא ישאל אותי יותר אם אני ימני או שמאלי", אבל רובנו היינו אומרים משהו יותר כמו "אההה! היד! היד!"

כשמישהו בוכה, הדבר האציל לעשות, כמובן, הוא לנחם אותם. אך אם מישהו מנסה להסתיר את הדמעות שלו, יכול להיות שאצילי יותר להעמיד פנים שאינך רואה אותם.

אם סופרים היו כותבים עם אותה רשלנות שבה אנשים מדברים, אז דגכחשדג שדגכלךח[גכ]] וטררקדגשדג.

ספריה היא כמו אי-בודד בתוך ים של בורות אינסופית, במיוחד אם בניין הספריה נורא גבוה, והאזור מסביב מוצף.