באדולינה | ציטוטים

"בבקשה תנסה להפנים," אמר לי המלך בשקט, "מי שלא מאמין בצרות - הצרות מאבדות בו עניין."

עם תום מחיאות הכפיים, כולם מזנקים אל תאי האיחסון, חוטפים מזוודות, טורקים דלתות, תופסים עמדה לכיוון היציאה. פה ושם דחיפות, כמה מריבות. המלך מציץ אליי. "מה יש," אני אומר לו, "הם עושים בדיוק מה שאתה אומר כל הזמן. כל אחד מהם מלך, נכון? מגיע להם להיות ראשונים בתור. זה מה שקורה כשאנשים חושבים שהכל מגיע להם."

"לא. זה מה שקורה כשאנשים מאמינים שהם יכולים לקבל מה שהם רוצים רק על חשבון מישהו אחר. כשלא מאמינים באושר בלי פגיעה ובלי אשמה. כשחושבים - אם אני מרוויח, מישהו אחר מפסיד. אם מישהו אחר שמח - אני נדפקתי. זאת מחלת נפש, אין לזה שום קשר למלוכה."

מי זה אנחנו? אני לא מכיר את הועלם שאתה מדבר עליו. שום ארץ לא שייכת לי, ובגלל זה אני יכול לאהוב את הודו ואת באדולינה ואת ישראל באותה מידה, תלוי איפה אני. אני לא צריך תעודת בעלות, אף אחד לא צריך. אנחנו באים לעולם הזה בלי כלום, בלי שערות ושיניים, וככה גם נצא מכאן, אנחנו זוכים לביקור בלונה-פארק, ואנחנו מוזמנים להנות מכל המתקנים, או להדבק רק למתקן אחד, אבל שום דבר כאן לא נועד להיות רכוש. רק הלוואה.

המלך נאנח. "מזה מתחילות כל הצרות." "ממה?" "מהשלנו הזה. לאהוב משהו כי כביכול שלך. זאת לא אהבה. זה אטמצ'מנט. יש לכם מילה בעברית לאטצ'מנט?" "לא בדיוק. תלות? היצמדות? היקשרות? "כן. הצורך הזה, להפוך משהו לשלך כדי לאהוב אותו, מבטיח שאף פעם לא תזכה באהבה. אם הארץ הזאת היא הכי יפה בעולם כי היא שלך, ולא בזכות עצמה, אתה נכנס לאובססיות של רכושנות, קנאה, תחרות, מלחמה, הגנה על גבולות. בדיוק כמו עם בני-זוג, דרך אגב."

"אם אתה מחייך אל העולם, העולם מחייך אליך בחזרה." ואני טענתי " אם אתה מחייך אל זרים בישראל, הם יזמינו משטרה." אבל בינתיים, הם רק חייכו אליו בחזרה, כמו ילדים.

"אולי אני טועה," הוא אמר, "אבל נדמה לי שלא. וישראל, מכל מיני סיבות, נמצאת במרכז תשומת הלב של העולם. כולם מסתכלים לכיוון ירושלים, נוצרים ומוסלמים ויהודים. ומה שהם רואים זה חבורה של קורבנות שנלחמים בציפורניים ובשיניים, במקום להנות מחלב ודבש. אני נוסע לשם בשליחות ממלכתית, כדי להסית אנשים. להזכיר להם שחובתם האלמנטרית בעולם הזה היא לא אידיאולוגית או לאומית אלא אישית: להיות שמחים." "יהרגו אותך" "אתה בא או לא?" "בשום אופן לא. שכח מזה." "כל ההוצאות עליך." איך יכולתי לסרב.

"ברור שמצורע הודי לא יכול להיות מלך באדולינה. למה שמצורע הודי ירצה להיות מלך באדולינה? מה זה באדולינה, בכלל? לא. התפקיד שלי הוא להזכיר למצורע ההודי ולך שאתה יכול להיות מלך. נקודה. מלך בעולם שלך, איך שאתה רוצה לקרוא לו."

הוא השתעשע לשנייה בכפית הנקייה כאילו שהיא מטה-מלכות. אח"כ הוא הגיש לי אותה. "לא תפקיד קשה, אבל מעט מאוד אנשים בעולם יכולים למלא אותו. אתה חושב שאתה היית יכול להיות מלך?" "מה- לאכול רק את הציפוי של העוגה, לעשות רק מה שבא לי, לחיות בארמון ולהיות מודל חיקוי?" שיחקתי עם הכפית, והיא נראתה כמו כפית. "כן. אבל בלי רגע של היסוס, בלי להרגיש אשם, בלי לחשוב שזה לא מוסרי, בלי להתבייש. להאמין בכל הלב בזכות המלאה שלך לזכות בכל הסיפוקים והאוצרות שעולים על דעתך."

הצורך הזה, להפוך משהו לשלך כדי לאהוב אותו, מבטיח שאף פעם לא תזכה באהבה.

מי שלא מאמין בצרות - הצרות מאבדות בו עניין.

אנחנו רק צריכים לא לפחד, לדעת שתמיד יש לנו אופציה, שאנחנו לא חסרי אונים. דרקון הוא דרקון רק בגלל הפחד שלך ממנו. כשאתה לא פוחד, הוא הופך ללטאה.

תוכנית היא קו ישר. רצון הוא גל.

לכולם יש שפע תירוצים לכעס ולאומללות, ומעט צידוקים לאושר.

המחשבה לאחור רומזת בהכרח על הפיגור שבתפיסת המציאות.

החורף עוד כאן, אבל הלילה הכי ארוך כבר מאחורינו.