- מציג ציטוטים 15 - 23 מתוך 23 תוצאות עבור הערך הרוקי מורקמי
» סדר רשימה לפי:
"
עובדה אינה חייבת להיות אמת, ואמת עשויה להיות לא-עובדתית.
{ מתוך הספר "קורות הציפור המכנית" }
9.9
 
"
התחושה הזאת לא דמתה כלל למה שדמיינתי לי כרעב עז. שיערתי שרעב הוא תחושה של חיסרון. אולם, התחושה דמתה יותר לכאב גופני – גופני לחלוטין וישיר לגמרי, כאילו מישהו חונק או דוקר אותי. והכאב לא היה יציב. לא הייתה בו עקביות. הוא היה עולה כמו גאות מתנפחת עד שהייתי על סף עילפון, ואז הוא נמוג בהדרגה.
{ מתוך הספר "קורות הציפור המכנית" }
10
 
"
"אני רק בת שש-עשרה," היא אמרה, "ואני לא יודעת הרבה על העולם, אבל דבר אחד אני יודעת בוודאות. אם אני אכן פסימית, אז המבוגרים בעולם הזה שאינם פסימיים, הם חבורה של מטומטמים."
{ מתוך הספר "קורות הציפור המכנית", מפי הדמות 'מאי קסהארה' }
8.7
 
"
"...מערכת החוק עוסקת בדברים השייכים לעולם זה, ותו-לא. העולם שבו צל הוא צל ואור הוא אור, יין ויאנג הם יין ויאנג, אני אני, והוא - הוא. אבל אתה אינך שייך לעולם זה, איש צעיר. העולם שאתה שייך אליו נמצא מעל לעולם הזה או מתחתיו."

"מה עדיף?" שאלתי מתוך סקרנות צרופה, "מעל או מתחת?"

"זה לא שאחד מהם עדיף" אמר... "זו לא שאלה של טוב או רע. הנקודה היא, לא להתנגד לזרם. אתה עולה כשאתה אמור לעלות ויורד כשאתה אמור לרדת. כשאתה אמור לעלות, מצא את המגדל הגבוה ביותר וטפס לראשו, כשאתה אמור לרדת מצא את הבאר העמוקה ביותר ורד לתחתית. כשאין זרימה, השאר במקומך. אם תתנגד לזרימה, הכול יתייבש. אם הכול מתייבש, העולם נעשה אפלה."
{ מתוך הספר "קורות הציפור המכנית" }
10
 
"
מזח ללא ים היא צורת חיים מוזרה ביותר.
{ מתוך הספר "מרדף הכבשה" }
9.3
 
"
אבל ל"סמטה" שלנו לא היו כניסה או יציאה. גם הביטוי "מבוי סתום" לא התאים לה: למבוי סתום יש לפחות קצה אחד פתוח - ולסמטה הזאת היו שני קצוות ללא מוצא.
{ מתוך הספר "קורות הציפור המכנית" }
9.9
 
"
האם ייתכן, סוף סוף, שאדם אחד יגיע להבנה מלאה של אדם אחר? אנו יכולים להשקיע הרבה זמן ומאמץ כדי להכיר אדם אחר, אבל בסופו של דבר, כמה נוכל להתקרב למהותו של אותו אדם? אנו משכנעים את עצמנו שאנו מכירים היטב את האדם האחר, אבל האם אנחנו באמת יודעים עליו משהו?
{ מתוך הספר "קורות הציפור המכנית" }
9.1
 
"
הזיכרון דומה לספרות; או שמא הספרות היא שדומה לזיכרון. מיום שהתחלתי לכתוב סיפורים התחוור לי שהזיכרון הוא מעין סיפור, או להיפך. בין כך ובין כך, גם אם אתה משתדל מאוד להכניס את הדברים בצורה מסודרת, ההקשר שלהם תועה לו הנה והנה, עד שבסופו של דבר הוא פשוט איננו, וזהו. מה שנשאר לך זה ערימה של חתלתולים המתגלגלים זה על זה. ערימה חמימה ורוחשת חיים, בלתי יציבה עד כדי ייאוש. ואז, כדי להציג את הדברים האלה כמשהו שאפשר למכור אותו, אתה קורא להם מוצרים מוגמרים – לפעמים רק המחשבה על זה ממש מביכה. באמת, זה יכול לגרום לי להסמיק. ואם הפנים שלי לובשים את הגוון הזה, אני בטוח שכולם מסמיקים.
{ מתוך הסיפור "הדשא האחרון", מקבץ "הפיל נעלם" }
9.3