הקברן הוציא ממגירתו בונבוניירה של לשונות-חתולים, הקפיץ את תיבת-הקרטון השטוחה וסיפר כיצד בימים שקדמו למבצע סיני, כשישב עם נהגי האמבולנסים הפרטיים ליד הכניסה לבית-החולים תל-השומר והתחמם בשמש הסתוית, נעצרה לידו מכונית הרמטכ"ל. "בוא הנה, חייל," קרא לו דיין בניד אצבע. זיסר קם. "מדוע אתה לא עושה כלום?" שאל. "תראה, המפקד," ענה לו זיסר, "אם אני אהיה עסוק, אף אחד לא יהיה מרוצה, אפילו לא אתה." "מה התפקיד שלך?" הופתע דיין מחוצפתו של הרס"ר. "איש יחידת קבורה," השיב זיסר. ודיין היטיב את קשר הרטיה שעל ערפו, משך בחביבות את המצחיה על עיניו של זיסר והורה לנהגו להמשיך בדרכם.

(חיים באר)